השביתה הגדולה

  • "סוף-סוף מחר מגיע היום הגדול."
    "כן."
    "והכול בזכותך."
    מנשה חייך מרוצה מעצמו, "כך מתברר."


    אברהם תמיד חלם שיעבוד תחת פיקודו של מישהו דגול שממנו הוא יוכל ללמוד איך הוא בעצמו יוכל להפוך לאיש חשוב. מנשה הווה את התשובה לתפילתו. העוזר הצעיר תמיד דיבר עם מורו-מנהלו בכבוד רב, שוקל כל מילה כדי לא להיראות טיפש. אומנם מנשה כבר הספיק ללמד אותו הרבה מאוד דברים חשובים, אך אברהם ידע שכל מה שהוא למד עד עכשיו, זו רק דוגמית קטנה ממה שעוד יקבל במשך השנים שהם יעבדו יחד.


    את מחשבותיו של סגידה למנשה הפסיק מורו כאשר שאל: "האם אתה כבר מכיר את כל המספרים?"
    אברהם לא התרגש במיוחד מין השאלה – הוא היה מוכן אליה כל הזמן. גם כאשר היו מגיעים נתונים חדשים, הוא היה מיד מקליד אותם במחשבו הנייד והיה מעדכן את כל הריכוזים.


    "כן. נכון לרגע הזה - ארבעים ושלושה אחוזים מהמשק ישותקו."
    "אתה זוכר שזה לא היעד שלנו?"
    "כן, כמובן. אבל אין סיבה לדאוג כי כל הזמן עוד ועוד ועדים מצטרפים לשביתה."
    "מצוין. בוא, ספר בקצרה מי הוועדים הגדולים שאיתנו?"
    "נו, כרגיל חברת החשמל, נמל התעופה ונמל אשדוד."


    מנשה שמע, אך בהבעתו לא הופיע שום שינוי, הוא רק הנהן בראשו ואמר כדרך אגב: "טוב, אלו תמיד שובתים. אנחנו רק עוזרים להם להגיע ליעד הנכסף של מאה שמונים ימי שביתה בשנה. מישהו מהם עוד יצליח להגיע לספר הגינס, וזה לא יקרה בלי עזרתנו. אני מקווה שהם מעריכים את זה?"
    "כן, ברור. כל ועד הבטיח לשלוח לך מתנה קטנה בשווי של לא פחות מעשרים אלף. ובנמל התעופה הבטיחו שישכנעו את ועד עובדי אל-על לקבל מהנהלה הקצבה של ארבע טיסות משפחתיות לאירופה ולפחות שתיים לאמריקה."
    "אני רוצה שתמסור להם שהגיע זמן להחליף את היעדים. שיתנו לאפריקה, יפן ודרום אמריקה, אחרת בפעם הבאה לא נשתף אותם בשביתה."


    אברהם חייך: "אני לא חושב שהם יעיזו לתת לך משהו אחר לאות הערכת עבודתך הקשה."
    "ואתה יודע מה, תמסור לכולם שיחברו את כל המתנות שלי יחד ויתנו במזומן, כי השנה אני מעוניין להחליף את המכונית."
    "אבל קיבלת ווֹלְווֹ חדשה מהוועד של בזק לפני רק חודשיים."
    "אז מה? גם בני צריך לחדש את האוטו שלו. השנה נחליף גם לאישה."
    "היא התחילה לעבוד?"
    "מה פתאום."
    "אבל היא בכל זאת צריכה מכונית?" לאברהם לא הייתה ברורה הנקודה הזו, אך היה לו ברור שאם מנשה עושה זאת, אז העניין חשוב מאוד. לכן הוא רצה להבין כל למה וכמה שקשור במתנות של הועדים ליושב הראש של ההסתדרות. מי יודע, אולי אם מנשה פעם יחליט לצאת לפנסיה ולא יעביר את תפקידו לבנו, אז יש סיכוי שהוא ימנה את אברהם ליושב הראש, אז כדאי היום ללמוד על כל היתרונות של התפקיד הזה.


    "אברהם, אל תשאל שאלות טיפשיות – מי בישראל יכול להסתדר בלי מכונית?"
    אברהם האמין בתומו שמנשה באמת רצה לשמוע את התשובה: "אולי מי שמשתמש כל יום בכמה מוניות?"
    "קודם כל, אני מקווה שאתה לא רושם על החשבוניות האלו שהם של אשתי."
    "לא, לא, לא." אברהם החוויר רק ממחשבה שטעות כזו הייתה יכולה לקרות. "הכול פיזרתי על עובדי המנהל, כך שאף אחד לא ישאל שאלות."
    "בסדר. ידעתי שאני יכול לסמוך עליך."


    אברהם הרגיש את ליבו מתחיל לרקוד סטפס. חמימות המילים של מנהלו גרמה להרגשה טובה בכל חלקי גופו. הוא תמיד אהב שבחים, במיוחד אם הם הגיעו ממנהל שלו ובמיוחד אם השבחים היו מגיעים לו בזכות.


    מנשה המשיך לדבר: "אז בקשר למכונית ומוניות – מה הקשר ביניהן. אשתי חייבת שתהיה לה מכונית, אחרת כל החברות שלה יצחקו ממנה. עוד יכולים לחשוב שהיא אשת יושב הראש של איזה ועד נחות ולא של ההסתדרות. מכונית בשבילה חובה. אבל כמובן שהיא תמשיך לנסוע עם המוניות, כי היא עדיין לא הצליחה לעבור טסט מעשי. דרך אגב, תגיד, אין לנו מישהו אצל הטסטרים האלו?"


    אברהם נשך את שפתיו, מהסס לענות. מנשה ראה את זה ובהכזבה סיבב את ראשו לצדדים. "אז אין אהה? טוב, אז היא תמתין עם הרישיון. בין כה היא אמרה שהיא לא מתכוונת לנהוג בעצמה – זה מעייף אותה."


    שניהם ישבו בשתיקה, מנשה מסתכל בחלון ואברהם מביט על הבוס שלו. זה לא נמשך הרבה זמן, כי מנשה נזכר שטרם קיבל תשובה מאברהם בקשר לאילו עוד ועדים ישתתפו בשביתה הגדולה: "טוב, חוץ מהוועדים הקבועים, מי עוד ישתתף מחר?"
    "בנקים-"
    "זה טוב. אני לא רוצה שאנשים, במקום לשבות כמו שצריך, יבזבזו את זמנם בבנקים. מי עוד?"
    "משרדי התיירות, הבריאות, הפנים והאנרגיה מוכנים לא לעבוד מחר. כך גם הבנק המרכזי."
    "אהה, לא מעניין. גם אלו הלקוחות הקבועים שלנו, כך שאין שום חידוש בהם."
    "טוב, יש גם את הרכבת."
    "ממש הפתעה."


    צחוקו של מנשה לא עצר את שטף הדיווח של אברהם. "גם ועד של צים מסרו שהם רוצים לשבות."


    מנשה הרצין בין רגע: "בשביל מה? מי ירגיש בזה? נו, אז יעצרו את האוניות שלהם באמצע הים. ומי יראה זאת? למי זה יפריע, אם ההנהלה בכל מקרה תדרוש לאחר גמר השביתה שהם ישוטו יותר מהר כדי לחסל את כל הפיגורים? לא, תמסור להם שהפעם לא נזדקק להם."
    "אבל זאת התשובה שאנחנו מוסרים להם כל פעם שיש איזו שביתה מעניינת. הביטוי 'הפעם לא' הוא לא מדויק."
    "תגיד לי אברהם, מה אתה – בלשן? חוץ מזה מה לא נכון בזה שהפעם לא צריכים אותם? האם זה סותר שגם הפעמים הקודמות התשובה הייתה זהה?"
    "לא, כמובן שלא. פשוט יושב הראש של הועד שלהם כל הזמן מתבכיין שאין לו שום עתיד. אין לו אפשרות להתקדם, כי שום ועד לא יקבל יושב ראש מועד שלא משתתף לפחות פעמיים בשנה בשביתות."
    "מה אני יכול לעשות? אין לי אפשרות להיות טוב עם כולם. חוץ מזה, זו אשמתו שהוא הלך להיות בוועד בחברת ספנות ולא במקום הרבה יותר מכובד כמו הועד של עובדי תברואה בעיריית תל אביב או הוועד של מצילים."


    מנשה פתח חוברת שהייתה מונחת על השולחן ודפדף בה. משהו משך את עינו והוא שאל, "מה קורה עם המרגלים?" הוא שאל תוך יישור וכיפוף אצבעות ידיו, כאילו עוד רגע ינגן על פסנתר.


    אברהם קפץ קלות למשמע קליק מאחד המפרקים של האצבעות מנהלו, נשם עמוקות כדי לדחות עוד בשנייה את הבלתי נמנע, נשם קולנית שוב וענה, "המרגלים מאנגליה ששוהים אצלנו כבר כמה שנים הבטיחו לשבות כדי שממשלתם תתחיל להוציא אותם לחופשת שנת שבתון. כרגע מתנהל משא ומתן עם המרגלים שנמצאים אצלנו אך לא מזמן ושהחליטו לא להצטרף אל המרגלים הוותיקים. אומנם הועלה רעיון ששרותי הביטחון יכלאו את כול הלא שובתים, אך מנהל השרות שוקל לצרף גם את ארגונו לשביתה – הם מתרעמים על המצב המגוחך ששרותי הביטחון מזמן משרתים את מה שאין והגיע זמן לשנות את שמם."


    מנשה הסתכל ארוכות על אברהם, קימט את שפתיו, אפילו התחיל לעוס את התחתונה ואמר: "האם אנחנו יכולים לעזור להם?"
    "למי? לאנגלים או לשרות?"
    מה אכפת לי מאנגלים, באמת. לשרות הביטחון שלנו."
    "אני לא בטוח שזה ילך בקלות."
    מנשה חייך מרוצה, "טוב, אז יש לנו סיבה לשביתה הבאה." אברהם ענה לו בחיוך מרוצה. מנשה הנהן בראשו, חושב על המהלכים הבאים, אך אחרי רגע חזר להווה, "ומה בקשר למרגלים אחרים?"


    "זה יותר פשוט: הרוסים והאיראנים הסכימו להצטרף מיד – הם רוצים להרגיש איך זה לשבות. צרפתים לא התנגדו, כי בין כה עבודתם מזכירה שביתה והאיטלקים הבטיח לשבות באיטלקית. אחרים חלוקים בדעותיהם, אך מאלו, שטרם החליטו איך יתנהגו מחר, מהם אין הרבה, כך שאני חושב שזה לא כל כך משנה."


    "תגיד, ומה בקשר למרגלים שלנו?"
    "אבל הם כולם בחו"ל כרגע."
    "לא נספיק לקרוא אותם הביתה?"
    "כדי שישבתו?" אברהם ניסה לוודא, אך ללא מענה לשאלתו, הוא המשיך, "לא נראה לי שיש מספיק זמן לכך."


    מנשה פתח מגירה עליונה והוציא ממנה סיגר. הוא לא התכוון לעשן, כי שנא ריח העשן. אבל הוא אהב ריח של טבק והעביר את הסיגר מתחת לאפו, שואף בחמדנות את כול מולקולה של הריח. חיוך של חתול שלפני רגע סיים לאכול צלוחית של שמנת הופיע לרגע על שפתיו, אך הרצינות הטבעית שלו יישרה והידקה את שפתיו. "אברהם, מה קורה עם הצבא?"
    "הם עדיין עומדים על כך ששביתתם מותנית בשביתת חמס. דיברנו עם אבו מאזן שיתערב, והוא מסר שלאור המצב שבדיוק נגמר לארגון רקטות, ייתכן וישבתו. כך ש..."


    מנשה הנהן. "נחמד. ומה עם המשטרה?"
    "גם אלו מציבים תנאים. המפכ"ל שלהם עומד על כך שגם הפושעים ישבתו, אחרת הוא לא יוכל להבטיח השבתה מלאה."
    "הגיוני, אני חושב." מנשה הסתכל בשאלה על עוזרו.
    "כמובן, כמובן."
    "נו, ומה אומרים הפושעים?"
    "כאן יש בעיה – אין להם ועד מרכזי. הם ניסו להקים ועד אחד ויחיד, אבל תמיד הייתה בעיה בבחירת יושב ראש. במשטרה מוסרים שהמלחמות בין הועד הדרומי לוועד של נתניה גבו כמה קורבנות, אבל לא נתנו תוצאות רצויות של מועמד יחידי להיות יושב ראש של הוועד הארצי. שמעתי שהועד מגליל העליון הזמינו תמיכה מועדים של שיקגו ובוסטון, אבל ברגע האחרון הוועד של מס הכנסה האמריקאי, שהרגיש שהתרומות משני הוועדים האלו נמוכות מדי השנה, החליט לעצור אותם עד שהם ישלמו את הכופר. זו הסיבה היחידה שהוועד של הגליל העליון לא נהיה לוועד פשע הכי גדול והכי משפיע בארץ."


    מנשה הקשיב בתשומת לב, אך כאן החליט להתערב, "ולמה אנו לא מזמינים את הוועדים הקטנים שלהם? כלומר למשל רק את הועד של נתניה או של הגליל העליון?"
    "אנחנו מזמינים, בעיקר כבשר לגיוס ועדים חדשים לשביתות, אבל הכול נעשה בצורה חשאית, אחרת כל ועדי הפשע ירצו לעבוד אתנו, ואין לנו די הזדמנויות לכולם."


    שתיקה השתררה בחדר. אברהם לא כל כך אהב את השקט הזה, בטח לא יום לפני השביתה הגדולה כאשר נשארה עוד כל כך הרבה עבודה, לכן שאל את מורו: "מה עם משרדי הממשלה? לא עשינו כמעט כלום בקשר אליהם."


    "בשביל מה? גם ככה רוב הזמן עבודתם דומה לשביתה. למעשה, כאשר הם לא עושים כלום, רבים שמחים מאוד כי יש פחות בעיות, אבל הרי לא זה מה שאנו מצפים משביתתנו, לא? אנו שובתים כדי שאנשים ירגישו אי נוחות ולא, חס וחלילה, כדי להקטין קשיים של ביורוקרטיה."


    הטלפון השתעל כמו מישהו שרוצה להגיד, "בבקשה, תגיבו אלי. יש לי משהו חשוב להגיד." מנשה ואברהם הסתכלו על המפריע, הראשון קימץ שפתיו, מנסה לדחות החלטה של מה לעשות, השני פותח את עיניו לרווחה כשואל את הבוס שלו איך לפעול. מנשה הנהן כמה פעמים לעצמו ובסוף הנהן יותר חזק ובכיוון המכשיר המשתעל. אברהם הבין את הרמז הלא דק והרים את השפופרת.


    "הלו, כאן חנה..." עוזרו של האיש הדגול עוד לא השתחרר ממחשבות שהיו לו בקשר לעבודת הממשלה ומשרדיה ולכן לא הקשיב בתשומת לב מלאה למה שבקעה אל אוזנו בזרם שלא היה בכוונתו לקטון לפחות בעשר הדקות הקרובות. "רגע", הוא הספיק להגיד כאשר נראה ששקט יחסי התברג בין גלי מלמול בלתי פוסק, אך הקול שבתוך המכשיר לא רק שלא עצר, אלא התחיל לירוק מילים מהר אף יותר.


    אברהם הוריד שפופרת מאוזנו והצמיד אותה אל רגלו עם הפיה כלפי המכנס. הוא ידע שאין טעם להפריע למונולוג הזה, כי הכיר את המטלפנת – רק חנה ארגוב-שחר, עיתונאית מ-'צדק העם בע"מ' הייתה יכולה לדבר בקצב כה מהיר, זמן כה רב ובלי שיהיה לה איכפת האם בכלל מבינים את מה שהיא אומרת. מנשה ראה מה עוזרו עשה ושאל בחיוך בלחש, "חנ'לה?" אברהם הנהן באיטיות. מורו פתח את ידיו לרווחה מסמן בכך לתלמידו שאין ברירה וחייבים לדבר.


    פתאום הם שמעו סירנה עולה ויורדת בחוץ. אברהם הניח שפופרת על השולחן, עם פיה כלפי מטה וניגש אל החלון בדיוק כאשר מכונית כיבוי אש עברה מתחתו. "ומה עם האלו?" הוא שאל את מורו.
    "מה איתם?"
    "הם ישבתו?"
    "לא", מנשה הוציא את המילה הלא נעימה מפיו המכווץ והמשיך, "אסון דוחה שביתה."


    אברהם שם לב ששפופרת הטלפון הפסיקה לרעוד והרים אותה קרוב אל אוזנו. כנראה שחנה ארגוב-שחר התעייפה, כי שמעו רק נשימות שלה. "חנה?" ניסה אברהם.
    "נו יופי, סוף-סוף אתה עונה." זה שהיא דיברה ללא הפסקה עד כה ולא נתנה לאברהם לענות, נשכח מהעיתונאית בין רגע. "אני מתקשרת בקשר לשביתתכם מחר."
    "אבל חנה, זו לא שביתה שלנו. זו שביתה של המשק."
    "מה, באמת?" למרות שזו הייתה שאלה, קולה של חנה לא הביעה שום פליאה. "אתם ומשחקי המילים שלכם. בכל מקרה, רציתי לדעת – האם אתם בעצמכם תשבתו מחר?"
    "לא, איך אפשר? אנחנו צריכים לארגן את השביתה ולדאוג שאף אחד לא יעבוד."
    "אז זה אומר שאתם תעבדו מחר?"


    אברהם קימץ את שפתיו – סימן שאיזונו הפנימי הופר - "לא, אנחנו לא בדיוק נעבוד – רק נתאם בין הוועדים."
    התשובה העוקצנית של חנה כאבה אפילו דרך הטלפון: "ממתי לתאם לא נקרא לעבוד? הרי זה מה שכל עובדי הסתדרות אומרים כאשר תופסים אותם בלא לעשות כלום - שהם חושבים או מתאמים או משגיחים."


    אברהם הרים את ראשו המופתע: "אבל כמובן, ממתי מי שאמור לתאם עובד? כולם יודעים שלתאם זה לשבת ולהסתכל על אחרים, ומותר לא לעשות כלום, אולי אפילו עדיף כדי לא לקלקל את מה שאחרים עושים."
    "אז מה שאתה אומר, לתאם זה בעצם לא להפריע?"
    כן, מדויק."
    "טוב," חנה צחקקה, "אז עיתונאים מחר, לשם שינוי, יפריעו וישבתו. מה אתה אומר על זה?"


    אברהם הכה כמה פעמים בשפופרת על רגלו מעל הברך, כאילו הוא מרביץ על ראשה של העיתונאית עצמה. אחר כך, עם חיוך חמוץ, הוא הרים אפרכסת אל אוזנו. "או, לא! אסור לכם לשבות!"
    "למה?"
    "כי איך העם יידע שיש שביתה ועד כמה זה נורא שהיא מתקיימת?"
    "נו אז בשביל זה אנחנו נשתתף בשביתה, כדי להרגיש אותה. ויום אחרי זה נפרסם הכול עליה."
    "מי צריך יום אחרי? אנחנו זקוקים לפרסום כבר מחר."
    "אבל בלי שנשבות, איך נדע איך היא השביתה? אנחנו צריכים להרגיש שובתים. אחרת זה לא יהיה אמתי."


    "רגע," כאן אברהם התרגע, כי הוא הרגיש שהוא נמצא בטריטוריה שלו, הוא ידע איך לטפל בהתנגדות מסוג זה, "לא חייבים להשתתף בשביתה כדי לתאר אותה, עד כמה היא גדולה ומפריעה. ממתי אמת זו חובה? בפוליטיקה, עריכת דין או אפילו בהוראה, בכל אלו מסתדרים מצוין בלי אמת ואפילו מרגישים טוב. אז בעיתונאות אתם פתאום נהיתם צדיקים?"


    חנה שתקה זמן רב – לפחות חצי שנייה – וצקצקה בלשונה. "בקיצור, הבנתי – אם ההסתדרות תשבות מחר, אז בעצם היא עושה את עבודתה, כלומר לא שובתת ולכן למעשה היא היחידה במשק שלא תשבות. מעניין מה יגידו השובתים כאשר ייוודע להם שההסתדרות לא שובתת?"
    "חנה, את לא יכולה. זה ל פייר." אברהם הרגיש שדמעות מתגנבות אל לחיים. הוא הסתכל על מנשה, מורו, ועיניו התחננו שיציע פתרון כלשהו.


    מנשה לקח שפופרת מידיו של אברהם. קולו נשמע קצת כמו של רובוט – כול רגש נהדר ממנו: "חנה, מה את רוצה?"
    "מה, זה לא ברור? אני רוצה סיקור בלעדי של השביתה מחר."
    "חנה, אבל קיבלתם בלעדיות בשנה שעברה. השנה תאפשרו גם לאחרים להרוויח מהשביתה."
    "מנשה," המנהל הדגול כיווץ את אפו בגלל חוסר פורמאליות שכזו שחנה הרשתה לעצמה בקשר אליו אך שתק, "או שסיקור הבלעדי יהיה שלנו מחר, או אני אישית אדאג שמחר נפרסם שההסתדרות לא שובתת."
    "תגידי, אז בשביל מה ניסית להפחיד את עוזרי שתשבתו מחר?"
    "נו אז הפחדתי, אז מה? ברור שלא נשבות. אז הסיקור שלי?"


    ניירות שהיו על השולחן התעופפו לכל הצדדים כאשר מנשה הוציא אוויר מריאותיו תוך כדי המענה, "כן!"


    אחר כך הוא הסתכל בחלון, תיקן עם ידיו את תסרוקתו וחייך, "נו, אברהם, ראית איך מכריחים את עיתונאים לעשות מה שאנחנו רוצים?"
    "מה, כל הזמו רצית שחנה תסקר בלעדית את השביתה?"
    "בלעדית או לא, מה איכפת לי? רציתי סיקור. כאשר כאילו ניסיתי למנוע אותו ממנה, הכרחתי אותה לרצותו יותר חזק. כעת היא תסקר הכי טוב שאפשר."


    אברהם פתח את עיניו לרווחה, ואז הרחיב אותן עוד יותר. מורו – גאון. הוא תמיד ידע איך להיות מניפולטיבי – גם בקשר לוועדים, גם בקשר לממשלה וגם בקשר לעיתונאים. איזה מזל היה לאברהם שהוא עבד עם איש כל כך חכם.


    את מחשבותיו עצר צלצול הטלפון. כמו רובוט, הוא משך את ידו אל המכשיר. "הלו?"
    דיברה המזכירה האישית השלישית של העוזר הפרלמנטארי השביעי של מזכיר של שר האוצר. היא בשמחה סיפרה לאברהם שהשר ברוב טובתו הואיל להסכים לדרישות ההסתדרות.


    אברהם הניח את השפופרת במקומה והסתכל על מנשה בתמיהה. קולו רעד כאשר הוא דיבר, "השר הסכים לדרישותינו."
    "מצוין. ידעתי שננצח."


    אברהם התיישב בכבדות ואמר באכזבה: "אז כל מה שעשינו בשביל השביתה היה מיותר?"
    "מה פתאום" מנשה צחק ועשה תנועה מבטלת בידו.
    "אבל השר הסכים."
    "ו..?"


    אברהם הסתכל על מורו, לא מבין. "אבל למה לשבות אם כבר קיבלנו מה שרצינו? כבר אין סיבה לשביתה."
    "ממתי צריך סיבה לשבות? בכל מקרה, מי ידע? מי יספר לאנשים?"
    "אולי שר האוצר?"
    "ומי יאמין לו? אנחנו נגיד שלא כל הדרישות שלנו נענו."
    "אבל זה לא נכון."
    "באמת? נו טוב, תתקשר למשרד השר ותגיד שיש לנו דרישה חדשה."
    "איזו?"
    "לא משנה. תגיד שמחר בערב נגלה."
    "כלומר אחרי השביתה?"
    "ילד חכם, אתה מתחיל ללמוד."
    "אתה רוצה להגיד שנשבות ויהיה מה?"
    "בהחלט."
    "אבל למה?"


    מנשה הסתכל על אברהם כפי שהורה מסתכל על ילדו ששאל בפעם המאה 'למה?'


    "שר האוצר הזה חושב שהוא יכול להגיד מילה ולא תהיה שביתה? הוא חושב שיוכל לקנות אותנו בכסף? מי הוא חושב את עצמו? רק אני יכול לבטל שביתה. ואני אומר לך שהעם ישבות כי הוא חייב להבין מי בעל הבית כאן. הבטחתי שתהיה שביתה ואני לא מתכוון לשנות את המילה שלי. שלא יגידו שאני הפכפך."



    מנשה עצר והסתכל ביתר תשומת לב על אברהם. אחר כך חריץ דק פילח את שפתיו והפך אותן לחיוך שהתרחב והתרחב עד שנוצר רווח מספיק גדול כדי שצחוק קליל יברח מהפה.
    "חה, חה,. האמנת לי, נכון? לא, אלו לא הסיבות החשובות. לא ממש. מה שחשוב באמת – זה שהעם זקוק לבידור. כזה שפשוט להבנה, זול ליצירה ומיותר בתכלית. ואנו כאן כדי לספק אותו.
    בזמנים של האימפריה הרומית, קרבות הגלדיאטורים היו הבידור האולטימטיבי לעם. היום יש לנו כלי של השביתה לצורך כך."



    מנשה השתתק שוב, הפעם נראה כי סופית. אברהם הישיר את מבטו אל מורו וחשב 'הוא גאון. פשוט גאון'. המילים נתחברו מעצמן והוא ביטא אותן לאט, נהנה מהצליל שלהן וממשמעותן: "ובזמנים של הרומי היו מריעים לאימפראטור עבור הבידור שסיפק. ומחר זה תהיה אתה שיריעו לו..."



    מנשה עמד מולו עם ידיו שלובות מול החזה. החיוך שהופיע מקודם המשיך להתפשט, דורס מפניו כל הבעת רגש אחרת חוץ מסיפוק מרבי והכנעה מדומה לגדלותו של עצמו.

    The post was edited 2 times, last by Koresh ().

  • ענק

    ~ 22/06/2017, על מנת צמצום עלויות הוכרז רשמית על הריגת הפורום ~
    ~ In 15/07/2017 began the slow and painful death ~
    ~ In 31/07/2017 a few survivors were discovered in the ruins ~

  • רציתי להוסיף לסיום, אך אי אפשר לערוך בתוך ההודעה (למה? למי זה מפריע?).
    בכל מקרה, הנה המשך והסיום המתוקן:




    מנשה עצר והסתכל ביתר תשומת לב על אברהם. אחר כך חריץ דק פילח את שפתיו והפך אותן לחיוך שהתרחב והתרחב עד שנוצר רווח מספיק גדול כדי שצחוק קליל יברח מהפה.
    "חה, חה,. האמנת לי, נכון? לא, אלו לא הסיבות החשובות. לא ממש. מה שחשוב באמת – זה שהעם זקוק לבידור. כזה שפשוט להבנה, זול ליצירה ומיותר בתכלית. ואנו כאן כדי לספק אותו.
    בזמנים של האימפריה הרומית, קרבות הגלדיאטורים היו הבידור האולטימטיבי לעם. היום יש לנו כלי של השביתה לצורך כך."


    מנשה השתתק שוב, הפעם נראה כי סופית. אברהם הישיר את מבטו אל מורו וחשב 'הוא גאון. פשוט גאון'. המילים נתחברו מעצמן והוא ביטא אותן לאט, נהנה מהצליל שלהן וממשמעותן: "ובזמנים של הרומי היו מריעים לאימפראטור עבור הבידור שסיפק. ומחר זה תהיה אתה שיריעו לו..."


    מנשה עמד מולו עם ידיו שלובות מול החזה. החיוך שהופיע מקודם המשיך להתפשט, דורס מפניו כל הבעת רגש אחרת חוץ מסיפוק מרבי והכנעה מדומה לגדלותו של עצמו.

  • איכשהו זה קצת הזכיר לי את פראצ'ט, עליו השלום.
    גילדת הפורצים שלו לא רחוקה הרבה מוועדי הפושעים שלך. :)


    נחמד מאד.

  • רציתי להוסיף לסיום, אך אי אפשר לערוך בתוך ההודעה (למה? למי זה מפריע?).
    בכל מקרה, הנה המשך והסיום המתוקן:


    משום מה הפכו את זה שניתן לערוך הודעות רק בעשרים דקות הראשונות מאז פרסום ההודעה, גם אני לא מבין את הסיבה לכך.

    ~ 22/06/2017, על מנת צמצום עלויות הוכרז רשמית על הריגת הפורום ~
    ~ In 15/07/2017 began the slow and painful death ~
    ~ In 31/07/2017 a few survivors were discovered in the ruins ~

  • הוספתי את זה לסיפור.

    לתלונות על צוות הפורום, יש לפנות אלי.
    לתלונות עלי, יש לפנות ל Knuckles.
    חוקי הפורום - אי ידיעת החוק איננה פותרת מעונשו.

    qp

  • הוספתי את זה לסיפור.

    לתלונות על נתן Rjex למי צריך לפנות?

    הווה
    ILX26-Neo
    FaS 3X-Maniak
    עבר
    ILX3
    Fury
    Marlyn manson
    Wanted list
    Burger Chips
    The scientist/Cannibal
    Sonic
    Koi diva

  • לתלונות על נתן Rjex למי צריך לפנות?

    תוכל לפנות אלי בפרטי.


    לכל שאלה, בקשה, טענה והמלצה אתם מוזמנים לפנות לתמיכה במשחק.
    מחכים לכם!