• x354-q80.jpg



    "שלום".

    "שלום".

    "הבאתי משהו להחזרה".

    "אני מקווה שלא השתמשת במה שהבאת."

    "למה?"

    "השתמשת? אז אין החזרות".


    היא הייתה כבר מוכנה לחזור לעומק החנות כאשר שמעה מה שעניתי לה: "בכלל לא השתמשתי."

    "אתה בטוח?"

    "ברור שאני בטוח."

    "אז בשביל מה שאלת אותי למה אני מקווה שלא השתמשת?"

    "מה, אסור לשאול שאלות? או שבחנות הזו יש שאלות שאסור לשאול?"


    היא הסתכלה עלי מבולבלת, לא יודעת מה להגיד.


    "תראי, אני באמת לא השתמשתי – רק פתחתי ומיד ראיתי שזה לא מתאים, לכן לא הייתי יכול להשתמש."

    "אהה," היא נשמה לרווחה, "אז כמובן שנקבל את ההחזרה. כפוף לכמה תנאים, כמובן."

    "אילו תנאים?" נדרכתי, כי בזמן הקנייה בבירור שאלתי אם יש אי-אילו תנאים מיוחדים בקשר להחזרות ונאמר לי שלא.

    "כאשר תגיד מה אתה מחזיר, אגיד האם יש בקשר לזה תנאים מגבילים."

    "לא", יצר העקשנות שלי הרים את ראשו המגודל, "תגידי לי אילו מגבלות קיימות לפני שאגיד את מה אני מחזיר."

    התברר שגם לה היה יצר דומה וראשו אף היה גדול יותר מראשו של היצר שלי, כי תשובתה הייתה: "אגיד רק אחרי שתמסור לי את ההחזרה. לא רגע לפני כן. זו הפוליטיקה של החנות."


    טוב, מה אני יכול לעשות נגד פוליטיקה של החנות? הרי לא ניתן לשנותה. מיליונים בכול העולם ניסו אלפי פעמים לשנות את הפוליטיקה הכתובה או אפילו הלא כתובה של חנויות (גם אם היא מומצאת רגע לפני החזרת המוצר), משרדים, חברות – ואף פעם לא הצליחו. וזה ברור כי אין דבר יותר קדוש לאנשים מאשר הפוליטיקה של ארגונם, במיוחד אם היא כתובה על מסמך "סודי" או (במיוחד) אם היא לא כתובה בכלל ומועברת מאם לבתה בלחשושים כדי שאף אחד לא יגלה את קיומה. העובדים יכולים לקטר שהפוליטיקה התקבלה ללא ידיעתם, שהיא טיפשית, שהיא גורמת רק לנזקים, שהיא מנותקת מהמציאות, אבל ברגע שמישהו מחוץ לארגון ינסה לבקרה, כולם יעלו על בריקאדות וינסו להגן את הפוליטיקה הזו מפני הידיים המלוכלכות של הפולשים שכל מה שמעניינן אותם, זה לקבל שירות מארגונם. בקיצור, פוליטיקה של החנות זה הדבר הקדוש ביותר לכל מוכרת ורק המוות יכול לשכנע אותה לסתות צעד אחד ממנה. מוות של הפוליטיקה, של המוכרת או של הקונה – רק אחד מהמקרים האלו מאפשרים לנציגת החנות להתחשב בלקוח במצפון נקי.


    זאת הסיבה שמיד נכנעתי ואמרתי: "טוב, אני אגיד ראשון – אני רוצה להחזיר את תחזית מזג האוויר."


    המוכרת לא הייתה מופתעת יותר מדי, כנראה שלא הייתי המקרה ראשון של החזרת מוצר זה. "למתי התחזית? אני מקווה שיש לפחות עוד כמה ימים כדי שנספיק למכור אותה למישהו אחר."

    "כאשר את אומרת כמה ימים, לכמה את מתכוונת?"

    "נו, נגיד שלושה-ארבעה ימים לפחות."


    לא הייתי בטוח האם זו הפוליטיקה של החנות לדרוש את הכמות הימים המינימאלית, לכן יותר ביקשתי מאשר דרשתי בשאלתי: "ואם זה רק יום אחד, אז זו בעיה גדולה? לא תוכלי להתגמש?"

    "זו באמת בעיה." היא הסתכלה עלי כמו הר חרמון מסתכל על הגולש שמנסה להזיז את ההר כדי שהחלקתו תהיה ללא רבב. אבל כאשר היא ראתה שאני מאוד מאוכזב מתשובתה, היא לקחה נשימה עמוקה, הוציאה באטיות את האוויר המעובד מריאותיה, הוסיפה "אבל אתה יודע מה," זיק תקווה שבטח ראתה בעיניי שכנע אותה ששום דבר נורא לא יקרה אם היא תתרכך, "אולי נוכל לעשות משהו."

    "יופי." העפתי אליה את החיוך הכי יפה שלי, זה ששמור אצלי רק לחופשות על יד הים בכדי לקבל חדר הפונה למים. כעבור שנייה נזכרתי שלא דייקתי בתיאור המוצר שלי והחלטתי לברר האם השגיאה שהרשתי לעצמי באמת קריטית בשבילה, "תגידי, אם זה לא פלוס יום, אלא מינוס יום – האם זה נורא משנה?"


    התקווה, שהמילים והפנים שלי היו אמורים להביע – בקשר למראה פניי לא הייתי בטוח כי לא יכולתי לראות את ההבעה בעצמי, אך חשבתי שהיא תהיה מלאה תקווה בזמן שעשיתי פרצוף של מבקש נדבות – כנראה בלבלו אותה והיא לא הבינה מיד את מה שאמרתי.

    "למה אתה מתכוון?"

    הסתכלתי על נעליי, כי לא העזתי להביט בעיניה, "למעשה התחזית לאתמול."

    "מה?!" לקח לה כמעט חצי דקה לעכל את דבריי ולחשוב על התשובה ההולמת. "אז השתמשת בה, אם כך!" המוכרת נראתה כועסת והבחנתי בסימני חוסר סבלנות המתפשטים על פניה. בעיני רוחה הייתי סתם מטרד שהיא הקדישה לו יותר מדי זמן והגיעה העת שהיא תעזוב אותי ותעסוק בדבריה.


    "לא, לא ולא." כאן בטחוני האבוד חזר אלי. "לא השתמשתי בה בכלל. תראי ,התחזית אמרה שיהיה גשם, אך כל היום הייתה שמש. אז איך, לפי דעתך, יכולתי להשתמש בתחזית?"

    "אני לא יודעת." המוכרת אפילו לא מצמצה לטעון המחץ שלי. "אם התחזית הייתה לאתמול, היית יכול להשתמש בה. אם לא השתמשת, אז זו לא בעיה שלי. זו בעיה שלך, במפורש שלך." היא אומנם נשארה על ידי, אך עדיין החשיבה אותי למטרד, מישהו שצריך לחזור ולהסביר אותם הדברים כמה פעמים.


    "אבל התחזית לא התאימה לאתמול."


    היא לא דיברה, שוקלת את מילותיי בראשה. "טוב, אם כך..." השליליות שלה כלפיי התחילה להראות סדקים. היא המשיכה לחשוב, אך פתאום פניה התבהרו, "אם כך, התחזית שלך תתאים ליום אחר." היא חייכה שהצליחה לפתור את הבעיה של ההחזרה שלי.


    "אולי," אמרתי בשקט כאילו מסכים, אך עקשנותי למרות ראשה המורם בגאווה קשת העורף, דחתה על הסף את תשובתה: "אבל זו התחזית של אתמול, לא של איזה יום בעתיד. זה לא נחשב. וחוץ מזה, איך אדע באיזה יום להשתמש בה?"


    כמה זמן לוקח למחשבה קצרצרה להיכנס לראש ולהתפתח למשהו שבן אדם יכול להבין? כי זה הזמן שאחריו היא ענתה עם החיוך ההולך ומתרחב: "אתה יכול לקנות תחזית נוספת, וכאשר היא תראה על אותו מזג אוויר כמו בתחזית שבידייך, תוכל להשתמש גם בה."


    הפעם היה זה תורי לשתוק ולחשוב. הגיון רב נשמע בדבריה. ובכל זאת, לא רציתי להיכנע. "ולמה לי להשתמש בשתי תחזיות זהות לאותו מזג האוויר?"

    "כך תוכל להיות יותר בטוח שהתחזית נכונה." היא שלפה בלי למצמץ.

    "לא, משהו לא נראה לי בפתרון שלך." הייתה לי הרגשת בטן שתשובתה לקויה משהו, אך המוח שלי לא הצליח לתרגם את מה שהבטן הרגישה למחשבות מוחשיות. מכסימום הוא היה מוכן לתרגם שהבטן רוצה לשירותים – אבל בטוח זה לא היה קשור במזג האוויר, או שמא כן? אני לא הייתי בטוח בכלום. בטח לא בבטן שלי, שלא פעם הכזיבה אותי.


    שנינו עמדנו וחשבנו, היא על מה לענות לי, אני על מה לענות לה לאחר שהיא תמצא איזו תשובה מתחכמת.


    פתאום כל קמטי המחשבה נעלמו מפניה, חיוך רחב וזדוני הופיע במקומם והיא אמרה, "אתה יודע מה, אם אתה רוצה להחליף לתחזית של יום אחר בעבר, אוכל לסדר זאת." היא בדקה במחשב שלה, מצאה יום שהתאים בדיוק לתחזית שבידיי (מלפני כעשרה חודשים) והראתה לי את הצג, "הנה, לכאן מתאימה התחזית שלך. עכשיו זה בסדר?"


    לא יכולתי לענות לה כלום, עיוותי את שפתיי בחוסר סיפוק כי לא קיבלתי את מה שרציתי, ופניתי לחזור הביתה. על יד הדלת נזכרתי, "אני רוצה ללכת לטייל בפארק היום, אז אני רוצה לקנות תחזית מזג האוויר."

    "להיום?"

    "ברור שלהיום. לאתמול יש לי. ובכלל, אני צריך רק להערב."

    "מצטערת, תחזית לערב עולה בדיוק כמו תחזית ליום כולו."

    נשמתי עמוקות והנהנתי להסכמה מאולצת.

    "טוב, את המחיר אתה כבר מכיר".


    בזמן שהוצאתי כרטיס האשראי מכיסי, היא פנתה לאחור והוציאה מהמדף של ארון גבוהה מעטפה חומה. היא שמה אותה על דלפק הקופה. פתחתי את לשונית המעטפה ושפכתי את התכולה על הדלפק. עוגייה סינית מסורתית הוציאה קול קלוש של שימחה (בכל זאת העוגייה הייתה כלואה בתוך המעטפה) בהפגשה עם משטח הגומי של הדלפק והחלה להתגלגל, מנסה להשלים את הסיבוב השלישי שלה לפני שתפסתי אותה. 'רק שיהיה מזג אוויר יפה' חשבתי בליבי ושברתי את העוגייה. בפנים כרגיל היה פתק עם שתי שורות של כיתוב קטן ויפה: "מזג האוויר להיום – גשם." הוצאתי אוויר מלא הכזבה כדי להשאיר את גופי רק עם אנרגיות חיוביות. לפחות כך לימד אותי גורו היוגה ששילמתי לו כסף המיועד לקניית מכונית חדשה. האוויר שיצא מהריאות היה מלא ברגשות רעות, כאשר עלה מהר מאוד לתקרת החנות, השאיר בה כתם שחור מכוער. לא, זה לא היום שלי. טוב, אלך מחר לטייל בפארק.


    אחרי שהשלמתי עם מזג האוויר הצפוי, קראתי את השורה השנייה של הפתק מהעוגייה הסינית, שורה, בה תמיד הופיעו דברי חוכמה עתיקת הימים. ואכן, גם הפעם המילים הכתובות היו מועטות אך מלאות ידענות סינית. כאשר סיימתי לקרוא, הבנתי שרוב הסיכויים שהייתה כאן טעות חמורה – מה שראיתי לא התאים לחלוטין למה שידעתי בוודאות על העולם שלנו. חשבתי להחזיר את העוגייה בגלל שהיא בבירור הייתה פגומה, אך חששתי שהמוכרת שוב תמצא איך לא להחליפה ולכן ויתרתי על 'התענוג' שבוויכוח איתה. זרקתי את שאריות העוגייה אל פח הזבל, אבל את הפתק שמרתי בכיסי כדי להראות לחברים שלי – שכולנו נצחק כאשר נקרא את מה שכתוב בו.


    בדרך הביתה נזכרתי בכל מה שקרה לי בחנות החל מהניסיון הכושל להחזיר את תחזית מזג האוויר ועד העוגייה שהכילה משפט כל כך מוטעה. הוצאתי מכיסי את הנייר שהיה בתוך העוגייה, מקווה לגלות שזו הייתה סתם בדיחה ועכשיו המשפט יהיה שונה. 'איזו שטות. לכתוב דבר כזה. אהה. ממש שטות. מי היה יכול להמציא דבר מטופש כזה? זו חייבת להיות בדיחה.'


    אך כמובן ששום דבר לא קרה לכתוב על הנייר – המשפט נשאר אותו המשפט שקראתי לפני כן. הוא עדיין היה שגוי, כל כך שגוי שזה היה יותר ממשעשע. קראתי אותו ושוב התפרצתי בצחוק:


    "טיפש הוא המאמין לעוגיות סיניות או לתחזית מזג האוויר."