Pinned Travian: Path to Pandora

  • Travian: Path to Pandora

    קוראים לי שׁוּ, אני ציפור טרף נאטרית. גרתי בכפר נֶקְהִין על אדמות טרוויאן, מספר קילומטרים מהבירה הנאטרית אָטוּם. את כל חיי הקדשתי כדי לשרת את הקיסר הנאטרי האהוב עלי אָסוּר. לפני עשר שנים, נשלחתי למשימה סודית לגלות ארץ חדשה עבור השבט שלי, ארץ שבה נוכל לשגשג שוב. זו הייתה משימה ארוכה וקשה, וכעת כשאני בן 40 שנה, אני חוזר כדי לספר את הסיפור שלי.


    בדרכי חזרה לאדמות הטרוויאן, גיליתי שהעולם, כפי שהכרנו אותו, השתנה. היה זה מוזר לראות. הכל נראה זהה, אך בו זמנית שונה. החלטתי להמשיך ולחקור ולמסור את כל הממצאים שלי לקיסר אָסוּר. עליך לדעת כי הנאטרים הינם שבט מבודד ביותר, אנחנו לא מִתְרוֹעֲעִים עם שבטים הנמצאים מעבר לאזור האפור. ייתכן והם אינם יודעים מה קורה, אז עלי לספר להם. ואתם לא תאמינו למה שקורה כאן...


    לכל שאלה, בקשה, טענה והמלצה אתם מוזמנים לפנות לתמיכה במשחק.
    מחכים לכם!
  • Reggia Latina


    אל הוד מלכותו הקיסרי,
    הגעתי קרוב לרְגִ'יַה לַטִּינָה. אני חייב לומר לך,על אף שאני מכיר היטב את האזור, הוא מרגיש לא מוכר. יש משהו באוויר ...

    עצמותיי נושאות את סימן ההרים והשדות הרבים אותם חציתי. היה זה מסע מייגע ולעתים, מסוכן במידה לא מועטה. עלינו לחשוב פעמיים לפני שניסע לכאן לא מוכנים. עם זאת נראה כי בן לוויתי נֶנֵט, כלל אינו מושפע מן המסע. הוא גולש באוויר ללא כל מאמץ כמו ביום הראשון שמצאתי אותו.


    הייתי עדיין במרחק קילומטרים רבים כשהמגדלים הגבוהים של הכפר הרומי הופיעו באופק. העיר שוכנת בבסיס ההר, אשר מציע לא רק הגנה, כי אם גם מכרות ברזל יקרים. הוא מוקף ביערות הממוקמים היטב, שדות יבול ובורות החימר. נתיבו של כל עובד כאן מתוכנן כך שיהיה קצר ככל הניתן.

    כשהתקרבתי, יכולתי לראות שהכפר כולו מוקף בקיר לבנים חזק. מרשים. נֶנֵט הקיף את המקום וקרקר כדי ליידע אותי שבקרוב נהיה בטווח התצפית של השומרים הרומים. נכנסתי ליער קרוב ולבשתי את מַחְלָצוֹתַי הרומיות.

    עד עצם היום הזה מבלבלת אותי העובדה שצִיבִילִיזָצִיָה כה מתקדמת עדיין מסתובבת בסנדלים. כשהלכתי לכיוון השער, יכולתי לראות את שומרים מסיירים בהתמדה באזור. עם זאת, היה זה סוף היום ועובדים רבים שבו מיום עמלם בשדות. השתלבתי בקלות בתוך הזרם הרצוף של הכפריים. כדי לוודא שאכנס ללא כל הפרעה, נֶנֵט קרקר בקול רם והחל לעוף בדפוסים מוזרים. כולם הביטו מיד. הרומאים היו אובססיביים לגבי אותות ציפורים...




    ברגע שנכנסתי פנימה, נדהמתי. הכול היה בתנועה. מאות קולות צעקו זה מעל זה, אנשים רצו הלוך וחזור עם עגלות מלאות במשאבים וחיילים צעדו וחלפו בתיאום מושלם. חלפתי על פני בניין גדול, עגול ובעל כיפה העשויה כולה מזהב. חיילים בעלי מראה נבזי הוצבו בחוץ. תהיתי על מה, או על מי הם שומרים שם? ראיתי סוסים ששתו מתוך שוקת מים שהייתה נחשבת למפוארת אפילו בשביל האצילים שלנו.

    החלטתי לעזוב כשפגשתי את מבטו של גבר שהלך לקראתי. הוא הביט בעיני בנוקשות. הוא היה לבוש בלבן עם גלימה אדומה שהונחה בקלילות על כתפו. זה היה יכול להיות רק הסנטור של הכפר. האם הוא ידע את הסוד שלי? עצרתי את נשימתי כשהוא חלף על פני. הוא לא ידע. אני, לעומת זאת, מיד הבנתי את הערך הפוטנציאלי של המצב, אז התחלתי לעקוב אחריו. הוא נכנס לבניין מפואר נוסף, עם שתי קומות וגפנים שצמחו על צדיו, מקושט במעקה. התגנבתי לאחד הפתחים שבקיר והתחלתי להקשיב.

    הסנטור דיבר בלהט עם אדם אחר. לאיש זה היה מבטא כבד והוא קרה לסנטור נִאֱנֹס טִיטָאנוֹס. טוב לדעת. הם התלוננו על כך שהוקם כפר לא רחוק מכאן, על ידי עם חדש שלא הייתה לו כל זכות לתבוע את השטח לעצמו. או כך לפחות חשבו הרומאים. ככל הנראה, אנשים אלו היו מומחים בייצור משאבים. שמעתי שמץ של קנאה בקולו של הסנטור - דבר נדיר עבור רומאי. היה ברור לי שאני צריך לבקר את העם הזה בעצמי. עמדתי להסתלק כששמעתי את הסנטור מזכיר את שמם.

    הוא קרא להם מִצְרִים.


    לכל שאלה, בקשה, טענה והמלצה אתם מוזמנים לפנות לתמיכה במשחק.
    מחכים לכם!

  • אל הוד מלכותו הקיסרי,

    לאחר שעזבתי את הכפר הרומי, התחלתי מיד במסעי לבקר את המִצְרִים. הכפר שלהם, כפי שגיליתי, נקרא טָאנִיס. ערמות של יבול בדרכי הפכו בהדרגה לדיונות חול. האוויר היה יבש והשמש הכתה ללא הרף. חידשתי את אספקת המים שלי בכפר הרומי, אך כבר החלתי לסבול שוב ממחסור.

    נֵנֶט טס בצייתנות לפנים. הוא הזהיר אותי פעמים רבות מחזיונות שווא באופק, אותם טעיתי לזהות ככפרים. כשלבסוף ראיתי דגלים כחולים גדולים, ונֵנֶט לא התנגד, הרגשתי הקלה גדולה. מרחוק ניתן היה לראות מספר מבנים גליליים עם גגות שטוחים, גבוהים יותר מרוב הבניינים שאני מכיר. הם נבנו מלבני בוץ, אך עם קצוות עדינים עשויים אבן כחולה. סמל מסקרן קישט את חזיתו של כל בניין.





    חלפתי על פני שדות היבול שמסביב, לעבר שער הכפר. אף על פי שהייתה זאת שעת צהריים, רבים מהכפריים עבדו ללא לאות בחום הלוהט. לבשתי את הלבוש המצרי שלי זמן רב לפני כן, מכיוון שזו הייתה הבחירה המתאימה היחידה במזג האוויר הזה. ודאתי שאראה כאיש חזק, כך שהשומרים לא יעזו לתשאל אותי. כשראשי מורם גבוה ומבטי רציני, עברתי על פני השומרים אל הכפר. הם נעשו מתוחים, אבל מילה לא נכונה עכשיו עלולה לעלות להם בלשון שלהם מאוחר יותר.

    כך כבר חשדתי, אך כעת ידעתי את סודם של המצרים. הרומאים עבדו קשה, אך הם גם אהבו את ההפסקות שלהם. אבל מעולם לא ראיתי אנשים מתאמצים יותר מאשר כאן. פועלים הזיעו ונשמו בכבדות, ואפילו אלו שנשאו את הלבנים הכבדות ביותר מעולם לא עצרו לנוח. תשומת לבי הוקדשה לבניין באמת בלתי רגיל. הוא העביר מים דרך צינורות שהונחו בחכמה לתוך הכפר כולו. טלאים של ירוק נמצאו בקרבת הצינורות, והפיחו חיים באדמה שבמצב אחר הייתה צחיחה.




    מוקסם, המשכתי בדרכי. בין המבנים הגליליים הגדולים היה מבנה מלבני קטן יותר בעל ארובה גבוהה. כיכרות לחם התקררו על דלפק עץ. התענגתי על החטיף הטרי שלי, נתקלתי באחד המבנים המפוארים ביותר בכפר. גובהו היה שתי קומות והוא נבנה לא רק מלבני בוץ אלא גם מאבן גיר מחוספסת. הוא הורכב משלל רכיבים מוקפדים וקצותיו עוטרו באבן כחולה. בניין זה היה בבירור חשוב. הייתי חייב להסתכל בפנים.

    בזמן שכולם עבדו בחוץ, קיוויתי שהבית יהיה ריק. טיפסתי בשקט דרך אחד מפתחיו. החדר היה חשוך וקר. על אחד הקירות היו תלויים כלי נשק רבים. אך אני התעניינתי יותר במגילות שפוזרו על שולחן לידי. הן הראו ציורים של כפר זר וכמה רישומים של עגלות גדולות שישמשו להובלת משאבים. למצרים בוודאי אין מתקנים שכאלה. נשמע רעש מהקומה השניה. הייתי חייב לזוז. חטפתי עוד מבט אחד בכדי להבין אם אוכל לגלות את שמו של הכפר הזה. והנה הוא נמצא: טוֹיְטוּבוֹרג. ואז זה הוחלט.

    יעד הביקור הבא שלי יהיה הטאוטונים.


    לכל שאלה, בקשה, טענה והמלצה אתם מוזמנים לפנות לתמיכה במשחק.
    מחכים לכם!

  • אל הוד מלכותו הקיסרי,

    לאחר הסתננות מוצלחת למצרים, יצאתי לטויטבורג. במהלך רוב המסע שלי חלפתי על פני יער עצום שנראה שלעולם לא יסתיים. אוויר הלילה היה קר, אך הבגדים הטאוטונים העשויים מעור חיממו אותי. עצים גבהים, ירוקי עד הצביעו לעבר שמים זרועי כוכבים, שעזרו לי להתמצא בזמן שנֶנֵט ישן על כתפי. לאחר מנוחה קצרה הגעתי לטויטבורג. ערפל הבוקר השתהה כעת מסביבי.

    הדבר הראשון שהבחנתי בו היה ריח של כְּשׁוּת טרי. מעניין. מספר אנשים קצצו עצים לא רחוק ממני. הם הרימו את בולי העץ כאילו היו נוצות וסחבו אותם לתוך הכפר. ניגשתי למחנה חוטבי העצים ותפסתי את אחד מבולי העץ הקטנים - זה בהחלט לא היה עשוי מנוצות. לפחות זה יאפשר לי להיכנס לכפר ללא הפרעה. ועדיין כשהגעתי אל השערים, נראה היה שלשומרים כלל לא היה אכפת ממני. הם שיחקו בקלפים ושתו חליטה ממנה נידף ריח של עשבים והדרים. מעניין ביותר.

    נכנסתי אל הכפר והבנתי כי מלבד חומת הבוץ שמקיפה את הכפר, הכל עשוי מעץ. הסתכלתי סביבי, עכשיו הבנתי מנין מגיע הריח. הייתה בקתת עץ, עם חבית שכמעט זהה לה בגודלה. החבית הייתה מחוברת דרך צינור לשני עצמים גליליים ארוכים. מאחורי הבניין היו כמה חביות קטנות יותר. אחת מהן הייתה פתוחה והטאוטונים מילאו בשקיקה את הספלים שלהם בנוזל שאוכסן בתוכה. נראה שזה נותן להם כוח, אך גם חוש הומור מוזר.






    הלכתי לעברם ולקחתי לגימה בעצמי. זה היה מריר, אבל הוא חימם את לחיי. עם זאת, הייתי כאן כדי לחשוף עוד תעלומה: העגלות הגדולות שהמצרים ציירו. לכן המשכתי בחיפושי עד שנתקלתי בבניין עם שתי קומות ולידו תא קטן. בתוך התא הייתה עגלת עץ ששלושה אנשים יכלו לשבת בתוכה. הייתה זאת עבודת עץ מעולה. לא רחוק משם היו מספר דוכנים קטנים מקובצים ביחד, בכל אחד מהם הוצגו סחורות יקרות ערך כמו ירקות, כבשים, לחם ואפילו תכשיטים. נראה כי הטאוטונים אוהבים לסחור.

    לאחר שתיעדתי את כל מה שראיתי עד כה, חטפתי קצת לחם והמשכתי בדרכי. בניין ענקי סימן את מרכז העיר. כמו לרוב הבניינים כאן, גם לו היה גג משופע. אך זה היה שונה. רבים מהגגות הקטנים ישבו על כאלו גדולים יותר בכדי ליצור אזורים מובחנים בבניין. הוא שימש כנראה למטרות שונות. על הדלת היה סמל גדול וכחול. התקרבתי כדי לבחון אותו. היה זה אז ששמעתי את צעקות המלחמה.

    לוחמים על סוסים הופיעו משום מקום. הגברים קפצו מהסוסים והחלו לפשוט על העיר. חלקם כבר חזרו עם השקים שלהם מלאים בשלל עוד לפני שהטאוטונים בכלל הבינו מה פגע בהם. המהירות שלהם הייתה מדהימה. שני חיילים הביטו בי והנהנו זה אל זה. אני לא יודע אם הם טעו בי במישהו אחר, או שהם הבינו כי אינני שייך. אך לפני שהבנתי מה קורה, הם היממו אותי, קשרו את ידי, זרקו אותי על הסוס ורכבו עמי הלאה.

    רכבנו זמן מה. כשהגענו, נזרקתי לתא הכלא ללא כל מילה. הם בחנו את התיק שלי, אך לפחות לא היה ביכולתם לקרוא את היומן שלי. בלילה, חזר אלי נֶנֵט וניקר את האזיקים עד שידי היו חופשיות לבסוף. אני כותב לך עכשיו תוך חשש שיהיה זה מכתבי האחרון. בבקשה מסור לאשתי ולבתי שעשיתי כל שביכולתי למען האימפריה שלנו.


    לכל שאלה, בקשה, טענה והמלצה אתם מוזמנים לפנות לתמיכה במשחק.
    מחכים לכם!
  • New


    אל הוד מלכותו הקיסרי,

    שבוע חלף בכלא. כל יום קיבלתי לחם ומים, אבל תחנוניי מעולם לא נענו. נֶנֵט מבקר אותי לעתים קרובות ולפעמים מביא לי אגוזים או ענבים. התא שלי היה קטן. יום ולילה, הסתכלתי על הפתח היחיד והמתנתי. וצפיתי. כבר הבנתי ששוביי הם גאלים, והייתי בכפר שלהם ששמו סֶלְטִיקָה. היה זה מקום מסקרן. יכולתי לראות בית, שתי קומות היה גובהו, בנוי מאבן ומחוזק בעץ. הגג היה עשוי מקש. מחוץ לבית היו מספר חתיכות של סלע בעל מלאכה סיתת אותם בכדי להכין פסלים וחפצים אחרים.

    היה בניין נוסף שיכולתי לראות מהתא שלי. הוא היה עגול עם גג מקש וארובה. שטח פתוח בחזית הבניין היה מגודר. הרבה חפצים קטנים היו מונחים מסביב, כולל מסורים, חבלים ושרשראות מתכת. הגאלים עשו עלי רושם של אֻמַּני אבן מיומנים ביותר. נראה היה גם שהם כל הזמן חוששים מפולשים.

    שומרים חלפו על פני החלון שלי מידי פעם. אצל אחד מהם עדיין היה התיק שלי עם החפצים שלי. הייתי זקוק ליומן שלי בחזרה. בוקר אחד, נתנו לי לחם ומים כשרוח קלה נכנסה מבעד לחלון. עם אותה הרוח נשמעו צעקות אחוזות טירוף על פלישה. האיש שלפני השליך את הצלחת ורץ החוצה. הדלת נשארה פתוחה. אמנם זה נראה כמו מתנה מן השמים, אך ידעתי שבו זמנית זה עלול להוביל לגורל גרוע אפילו יותר. לאט לאט הלכתי לקצה התא והצצתי מעבר לפינה. אף אחד לא נראה בסביבה. רק דלת שמובילה החוצה.



    ניגשתי לדלת ופתחתי אותה. כל העיר היתה נרעשת. מלכודות הוסתרו בעמדות אסטרטגיות. מבני אבן קטנים על הקרקע היו פתוחים וחשפו סחורות יקרות ערך. משאבים נזרקו לשם במהירות. הבחנתי בחייל שנשא את התיק שלי. מיד התחלתי ללכת אחריו, אך האנשים שרצו מכל כיוון ואל כל כיוון הקשו על כך. מישהו הפיל אותי. כשקמתי, איבדתי את המטרה שלי. נֶנֵט קרקר. הוא עקב אחריו מהאוויר.

    חלפתי על פני מערך של אוהלים. חיילים יצאו בריצה, מתחמשים בחניתות ומגנים שנערמו שם. מנהיגם, גבוה ובעל שפם עצום צעק פקודות. לוחמים על סוסים רכבו על פנינו. חששתי שיבחינו בי, אבל כולם הביטו קדימה במבט חמור וקטלני. הגעתי לשטח פתוח גדול שבו התאספו רוב החיילים. לבסוף ראיתי שוב את האיש. אבל הוא כבר לא נשא את התיק שלי.

    נשארתי מאחור והתחלתי לסרוק את המקום לחפצי, כששמעתי צעקות המזהירות על בוא האויב. אנשים זרים. צבא שלם של רוכבי סוסים. מנהיג הגאלים נתן את פקודתו האחרונה. על כולם להתכונן להתנגשות.

    ההונים באים.


    לכל שאלה, בקשה, טענה והמלצה אתם מוזמנים לפנות לתמיכה במשחק.
    מחכים לכם!
  • New



    אל הוד מלכותו הקיסרי,

    ההונים הגיעו לסֶלְטִיקָה והביאו איתם אימה. שער הכפר נפרץ, ועדר אינסופי של לוחמים רכובים הסתער פנימה. מגנים נשברו, מלכודות נסגרו וחיילים צעקו. לאחר כמה דקות של מהומה, הקרב הסתיים וההונים שניצחו החלו לבזוז את העיר. לא הורדתי את עיני מהחפצים שלי. עוד מעט ישקע האבק ואוכל לעזוב את המקום הזה.

    קבוצת לוחמים הלכה לעבר התיק שלי וערכה בו חיפוש. הם פתחו את היומן, נעצרו, והחלו להביט סביב. הם נעצרו כשהעיניים שלהם הגיעו לכיוון המחבוא שלי. מבועת, נשארתי דומם לחלוטין. כעבור כמה רגעים, הם הביטו זה בזה והחזירו את היומן לתיק. בהחלט היה משהו משונה בהתנהגותם. ניסיתי להקשיב לשיחתם, אך הם היו רחוקים מדי. כשהם עלו על סוסיהם ועזבו, חשבתי ששמעתי אותם מזכירים שם אחד:נִאֱנֹס טִיטָאנוֹס. בוודאי זו טעות.

    הם השאירו סוס אחד מאחור. מוזר. בין אם זו מלכודת או לא, הייתי חייב לעקוב אחריהם. ארגנתי לי תלבושת של הוּנִי, טיפסתי על הסוס ורכבתי דרך שעריה השבורים של סֶלְטִיקָה. לאחר מכן הצטרפה אלי חבורה נוספת של לוחמים. ניסיתי להשתלב, אך באופן מוזר הם לא שמו לב אלי כלל. הם שרו והריעו בכדי לחגוג את התקיפה המוצלחת. כמה מהם נעמדו עם שתי רגליהם על גב הסוסים שלהם ורקדו ריקוד קטן תוך כדי רכיבה.

    רכבנו על פני מישורים ריקים ושטחי מרעה לעבר אִישְׁגוּזָה, ביתם של ההונים. התקשתי לעמוד בקצב של הסובבים, שנראה היה כי למדו לרכב לפני שלמדו ללכת! נֶנֵט עקב אחרי מרחוק. הוא בוודאי פחד ממיומנוית הקשתות הקטלניות שההונים הציגו מוקדם יותר. ניתן כבר היה לראות הכפר מרחוק, מכיוון שלא היה כאן דבר שיחסום את הנוף. הכל היה נראה נגיש מגב הסוס מהוויתו. ועדיין, משהו אחר הרגיש חריג באזור הזה. היה משהו מוזר באוויר...


    רכבנו דרך השערים במהירות מסוכנת והאטנו רק כאשר הגענו לכיכר הפתוחה והרחבה במרכז הכפר. החיילים מהפשיטה התקבצו כאן. מולנו היה פסל של לוחם הוני על סוס שעומד על רגליו האחוריות, בזמן שהלוחם אחז בקשתו. ההונים הריעו וחלקו סיפורים על המתקפה, כל אחד אמיץ יותר ואמין פחות מהשני. שמתי לב כי נֶנֵט הקיף פינה אחרת של הכפר.

    ירדתי מהסוס שלי והלכתי לכיוונו של נֶנֵט. הבתים המסורתיים היו מעטים, אך חלפתי על פני המוני אוהלים. עשן היתמר מהארובה הגדולה שעמדה בחוץ, ליד צריף מעץ עם גג עשוי לֶבֶד. פטיש וסדן כמו גם כלי נשק שונים ושריון הונחו מסביב.

    רעש נשמע בקרבת מקום. עברתי על פני מחסה שבו כמה סוסים אכלו דשא רענן ונחו. למחסה היו שני גגות, אחד מעץ ואחד מלֶבֶד. חציר אוחסן בתא נפרד. היה זה בהחלט מוזר לראות סוסים ללא רוכב הוני על גבם. התקדמתי לעבר נֶנֵט. הוא עף מעל בניין גדול. הוא ניצב על עמודי עץ עם קירות עשויים סיבים קשים וגג עשוי מלֶבֶד. הלכתי לעבר פתח הבניין, בין שתי קערות בוערות ונכנסתי. מצאתי את עצמי בחדר עגול ומרווח.

    כאן ישב הסנטור, נִאֱנֹס טִיטָאנוֹס. הוא בחן את היומן שלי, ואז הרים את מבטו לברך אותי. חיוך התפשט על פניו. ואז הוא החל לדבר. הוא אמר לי שהוא יודע עכשיו מי אני. ושבזמן שאני נעדרתי ל-10 שנים, העולם הזה השתנה ללא היכר.


    לכל שאלה, בקשה, טענה והמלצה אתם מוזמנים לפנות לתמיכה במשחק.
    מחכים לכם!